הריקוד נכנס לחיים שלי לא כקריירה מתוכננת, אלא כמשהו שהייתי צריכה כדי להחזיק את עצמי.
מקום שבו מוזיקה, תנועה ואנרגיה נפגשים - ונותנים רגע של נשימה, חיבור ושקט פנימי, גם כשמסביב לא פשוט.
השאפל בשבילי זו שפה. זו דרך. וזה המקום שבו סוף סוף הרגשתי שאני יכולה להיות אני.
הסיפור שלי
הכרתי את השאפל ב2020. זה היה נראה מטורף- מהיר, אנרגטי, כמעט לא נתפס. התחברתי מיד למוזיקה האלקטרונית ולתחושת החופש שהריקוד הזה מביא איתו.
לפני כן הייתי רקדנית היפ הופ בינונית. הייתי במסגרות ריקוד on and off ולא הצלחתי להחזיק כי לא הייתה לי משמעת.
הייתי רוקדת בסטודיו שאבא שלי זכרונו לברכה בנה לי בבית ומרגישה שאני יכולה כל כך הרבה יותר- אבל איכשהו מאבדת את עצמי בתוך עולם שכבר היה מוצף ברקדנים מוכשרים.
גם כעשיתי קורס מורי היפ הופ הבנתי שלהתחיל ללמד בסגנון הזה לא באמת מרגיש לי נכון. הרגשתי כמו עוד בורג קטן במערכת, בלי ייחוד ובלי מקום אמיתי לגדול.
ואז השאפל דאנס נכנס לחיי- ופתאום הבנתי שיש כאן פוטנציאל. סגנון שאפשר להתמסר אליו באמת, להתמקצע בו, ולבנות סביבו זהות.
בשנת 2021 בתקופה שאבא שלי היה חולה, חוויתי את אחת התקופות הקשות והמלמדות בחיי. השאפל דאנס הציל אותי. באמת.
ריקוד עבורי היה הסחת דעת, מפלט, ודרך לפרוק אנרגיה.
מקום שבו יכולתי, אפילו לרגע, לשכוח מהפחדים ומהקושי.
שם הבנתי עד כמה חיבור גוף-נפש הוא לא קלישאה. זו אמת.
למה דווקא אני
אני רואה אנשים.
אני פועלת מתוך אמונה שכל אחד יכול לרקוד, ולכל אחד מגיע להרגיש איך ריקוד משפיע על הגוף ועל הנפש.
לא היה לי אף אחד בארץ שילמד אותי שאפל דאנס, ולא היה לי מודל להוראה של הסגנון הזה.
את הדרך הייתי צריכה לבנות לבד- דרך ניסוי, טעויות, הקשבה והרבה סבלנות.
עם הזמן פיתחתי שיטות לימוד שמתאימות לאנשים בוגרים. לכאלה שמעולם לא נכנסו לסטודיו,
ובמיוחד לכאלה שחשבו ש״ריקוד זה לא בשבילם״.
אני סבלנית, מדויקת, ומאמינה בתהליך.
והדבר שהכי מרגש אותי זה לראות מישהו מצליח תנועה מורכבת, או מעבר קשה, ולהרגיש את האושר הצרוף הזה, ״הצלחתי״.